<h1>חדושי הרא"ה — ברכות</h1>
<h2>דף יב:</h2>
[ברכות ח' ע"ב] איכא דמתני לה להא דר' אחא ב"ר חנינא אהא דתניא ר' שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. פי' ודאי דענין הנץ החמה תלתא זמנין הוו והכי מוכח בהדיא בפסחים דאמרי' אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה אלא דהתם הוא לענין עדות והתם חשיבי שלשה זמנים דמאן דחזי בהאי לא חזי בהאי אבל לענין עקר דינא דגופיה פשיטא מילתא דהנץ דינו כאחר הנץ.
<h2>דף מו.</h2>
[ברכות ט"ו ע"א] ואמ"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל וזו היא מלכות שמים שלמה וכל הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנא' (תהלים כ"ו) ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא חזי מר האי צורבא מדרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור ובעפר ובקסמית א"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי. לייט רב חסדא מאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. והנ"מ לק"ש פי' שזמנה עוברת אבל לתפלה פי' לתפלת המנחה שיש לה שהות גדול בעי לאהדורי. ועד כמה עד פרסה והנ"מ לקמיה אבל לאחורי' אינו חוזר אפי' מיל ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, ופי' מיהא שמעינן דכל היכא דאיתמר בלשון אפי' דוקא הוא.
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות נ"ג ע"א] ת"ר ישראל שהדליק מגוי או גוי מישראל מברכין עליו פי' גוי מישראל משום דהיתירא הוא ישראל מגוי משום דכי מברך אתוספת מברך ולא אעיקר איסורא אלא אתוספת שנוסף ודאי בהדלקה זו והויא לה האי תוספות כאור היוצא מן העצים ומן האבנים שמברכין עליה במוצאי שבתות שבו היה תחלת תשמישו לאדם שנברא ביום ששי וליל שבת לא נשתמש באור שלא זכה לו לו ובמוצאי שבת [זכה] לו וחשיב גביה כתחילת יצירתו כאלו נברא האש באותה שעה ולפיכך מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ובתוספת שעיקרו איסור דהויא תוספת כאלו נברא. גוי מגוי אין מברכין עליו פי' אע"ג דאיכא תוספת דאמרי' דהויא כאלו נברא ומן הדין היה ראוי לברך עליו אפ"ה אין מברכין עליו. גזירה משום גוי ראשון. פי' והאי ברכה דאור לאו ברכת הנהנין היא שא"כ בכל שעה יברך אלא כעין ברכת השבח היא ובכל שעה שנאסר בתשמישו מברך עליו כשבא זמן היתרו ולפיכך מברך במוצאי שבת וכן במוצאי יום הכפורים אלא שבמוצאי יוהכ"פ אינו מברך על אור היוצא מן העצים ומן האבנים כדאיתא בפסחים (דף נ"ד) ולא בנר שהודלק מנר שלא שבת דההוא תוספת חשיבא כאור היוצא מן העצים ומן האבנים דמוצאי יוהכ"פ לא חשיב זמן ברייתו הילכך ליכא לברוכי אלא על עיקרו ששבת לגמרי לפיכך נהגו ביוהכ"פ להדליק בנרות בבהכנ"ס ולברך עליהם בבתיהם הילכך ביום הכפורים שחל להיות בשבת לא צריך דהשתא משום שבת ראוי לברך במוצאו על הנר שהדליקו מגוי כדפרישנא ומ"מ אפי' כשחל להיות בשבת אין מברכין בורא עצי בשמים שאינו צריך חזוק אדרבה הנאה היא לו כשהגיע זמן שמותר לו לאכול.
אין מברכין על האור עד שיאותו לאורו וכמה אמר עולא כדי שיכיר בין איסור לפונדיון, חזקיה אמר כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של צפורי פי' שיהא כ"כ סמוך לו כדי שיהא ראוי להכיר אבל לא בעינן נשתמש בו ממש וי"א דנשתמש בו ממש בעינן ופי' מלוזמא משקל. אמר רב יהודה א"ר אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות לומר דאי מקלע ממילא מברך עליה אבל אהדורי לא מהדר פי' ויש אומ' דה"ה נמי אבשמים דהנאה דנפשיה הוא. גרסי' בפרק מקום שנהגו אמר' בנימן בר יפת אמר' יוחנן מברכין על האור בין במוצאי שבת בין במוצאי יוהכ"פ וכן עמא דבר. מיתיבי אין מברכין על האור אלא במוצאי שבתות הואיל ותחלת ברייתו הוא וכשהוא רואה מברך מיד ר' יהודה אומר סודרן על הכוס אמר' יוחנן הלכה כר' יהודה ל"ק כאן באור ששבת כאן באור היוצא מן העצים ומן האבנים שאין מברכין במוצאי יוהכ"פ אלא על אור ששבת אבל אור היוצא מן העצים ומן האבנים לא.
<h2>דף נו.</h2>
בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים גרסי' בענין ששה דברים עשו אנשי יריחו, וכורכין את שמע היכי עבדי אמר רב יהודה (אמר) אומ' שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד ולא היו מפסיקין. פי' בין אחד וברוך שם כבוד מלכותו רב (צ"ל: רבא) אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומ' היום על לבבך כלומר בכריכה בלא הפסקה דמשמע היום על לבבך, ולא למחר על לבבך פי' והוו להו למימר אשר אנכי מצוך היום והדר על לבבך דמשמע אשר אנכי מצוך היום יהיו על לבבך. ת"ר כיצד כורכי' את שמע אומ' שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר' מאיר, פי' ולא היו מפסיקין בין פסוק זה לשאר הפרשה שהיה להם להפסיק בין פסוק ראשון שהוא קבלת מלכות שמים לשאר הפרשה, ר' יהודה [אומר] מפסיקין היו אלא שלא היו אומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. פי' והינו כורכין שכורכין ומערבין עמו מה שאינו מן התורה. ואנן מ"ט אמרי' ליה כלומר למה מפסיקין בפרשת ק"ש כדדרש ר' שמעון בן פזי ויקרא יעקב לבניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמ' שמא יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכיצחק אבי שיצא ממנו עשו אמרו לו שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרו רבנן היכי ניעבד נימריה לא אמריה משה רבינו לא נמריה אמריה יעקב התקינו שיהא אומ' אותו בחשאי. אמר ר' יצחק אמרי' דבית ר' אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי.
<h2>דף צב.</h2>
מתני'. רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו א"ל תלמידיו לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ א"ל אני איני כשאר כל בני אדם אסטניס אני. פי' ולאו למימרא דאיכא סכנתא במילתא כלל דהא אמרי' לקמן דלא שארי לאסטניס גופיה אלא בלילה ומשום דאנינות לילה דרבנן כדפרש עלה ואי משום סכנה אפי' ביום שארי ליה משום שלא נאסר לאבל אלא תענוג וכל היכא דלאו תענוג איכא מותר, תדע שאפי' בט' באב דחמיר התירו לו למי שמלוכלך בטיט ובצואה לרחוץ כדרכו ומי שיש לו חטטין בראשו לסוך למי שמתכוין לרפואה. וכן בכאן באסטניס שמצטער על הזוהמא שהיא קשה לו הרי זו כעין חטטין בראשו ובדין הוה להתיר אפי' ביום הראשון ממש כפי הטעם שכתבנו ובודאי לא גרע מעובר לשמור פירות אלא משום דענין אסטניס אינו דבר נראה לעין ואינו דבר הניכר החמירו עליו ביום גופיה דהיא דאורייתא ולא הקילו עליו עד הלילה דהיא דרבנן. מ"ט פי' מ"ט רחץ בלילה הראשון ומשני דאנינות דאורייתא ביום הוא דכתיב (עמוס ח') ואחריתה כיום מר. פי' אנינות הוא לענין קדשים דאונן אסור לאכול קדשים ורבנן הוא דגזרו בלילה ובאסטניס לא גזרו ביה רבנן. פי' והוא הדין באבלות גופיה דיום ראשון דאוריתא ושאר ימים עד שבעה דרבנן מיהו באבלות איכא אחריתי דלא מחייבי עד אחר קבורה הילכך לא הוי אבילות דאוריתא אלא יום מיתה וקבורה. כתב רבנו ז"ל חזינא למקצת רבוותא ז"ל דקא כתבי הא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן היא לא קימא לן כותיה ואע"ג דכתיב שבעת ימים לילות בכלל ומחזיא מילתא דס"ל להני רבוואתא ז"ל דשבעת ימי אבלות דאורייתא נינהו וגמרי להא מילתא מדכתיב (בראשית נ') ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין הוא מילתא דהא בהדיא אמרי' בפרק טבול יום ומחוסר כפורים פי' בזבחים (דף צ"ט) הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ואכלתי חטאת היום אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה, פי' אונן אסור לאכול בקדשים וקסבר ר' יהודה דאנינות יום ולילה מאי דקאמר אני היום אסור ובלילה מותר הוראת שעה היתה שהתיר להם הקב"ה הלילה כדאיתא התם בזבחים בהדיא בין לקדשי דורות בין לקדשי שעה כלומר בין בקדשי אותן הקרבנות שנתחייבו באותה שעה שנתחנכו תחלה אהרן ובניו בין בקדשי דורות כלומר בקדשים שנתנו לדורות בכולן הותר באותה שעה לאכל בהן אהרן ובניו הלילה שכך היתה הוראת שעה על פי הדבר ומה ששרפו שעיר החטאת מפני טמאות (טומאה צ"ל) שנטמא באונס כשהיו רוצים להשהותו עד הלילה לאכלו הלכך כהנים לדורות אסורין בין ביום בין בלילה דהא לא הותרה הלילה אלא לאהרן ובניו ובאותה שעה בלבד ואלו דברי ר' יהודה, ור"ש אמר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואפי' לדורות מותרין הן מן התורה לאכול בקדשים בערב ואמרי' נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו ר' אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו פי' תופס לילו של יום קבורה ואצ"ל בין מיתה לקבורה ואע"פ שאינו יום המיתה. אמרוה רבנן קמיה דרבא מדקאמ' יום קבורה תופס לילו מדרבנן כלומר יום קבורה אע"ג דלאו יום מיתה פי' מדקאמר כ"ז שלא נקבר מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, פי' דבאנינות לא אחמירו ביה יום קבורה כיום מיתה וקסבר דאנינות לילה דאוריתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום בין בלילה אסור דברי ר' יהודה פי' כדפרישנא לעיל ר' אומר אנינות [לילה] אינה מן התורה אלא מדברי סופרים והיכי קאמר דאנינות לילה דאורייתא לעולם דרבנן, פי' לעולם אית ליה לר' דאנינות לילה אפי' ביום מיתה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, פי' דעשו יום קבורה בלא יום מיתה תופס לילו ועיקר היום כיון דלאו יום מיתה אינו אלא מדרבנן ונמצא חמור מיום מיתה לדין תורה שאינו תופס לילו מדינא דאוריתא אע"פ שיום מיתה עצמו (אינו) מן התורה. וגרסינן נמי בפסחים (דף צ"א) אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת פי' דבאכילת פסחים ליכא כרת במי שאינו אוכל מ"מ אין שוחטים את הפסח אלא על הראוים לאכול ובעשיית פסח איכא כרת, פי' ומאי דאמרי שאונן טובל לאו מדאורייתא דכיון דלא נטמא לא בעי טבילה אלא מדרבנן ומעלה [ב]עלמא וכיון דאשכחן הני תנאי כלהו דס"ל דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא יום שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ור' יהודה לחודיה הוא דקסבר דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא שמעינן דלית הלכתא כותיה וקי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא דאיתה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך דרבנן היא והינו סברא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן הוא והילכתא כותיה. והני שבעה יומי גופיהו לאו על ויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו, פי' דלמא יוסף הוא דעביד לאבוה הכי אלא אהאי קרא דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה, ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בפרק ואלו מגלחין במועד (דף י"ד) אבל אינו נוהג אבלות ברגל דכתיב (דברים ט"ז) ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא היא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד פי' אתי עשה דרבים ושמחת בחגך שהוא כולל עכשיו כל ישראל שהם חייבין בשמחה בזמן זה ודחי עשה דאבלות דהאי יחיד דשמעת מינה דחיובא דאוריתא איכא בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, פי' דאי לא אמאי קרי ליה עשה דיחיד, ההיא לא קשיא מידי דה"ק אבל אינו נוהג ברגל לד"ה ואפי' למ"ד יום ראשון תופס [את לילו] מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד כלומר ולרוחא דמילתא נקיט ליה.
<h2>דף קא:</h2>
[ברכות מ"ב ע"א] מתני'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכלן פי' דרכן היה כשמתחברין לאכול בחבורה אחת שכל אחד מיסב על מטתו וכן לפי מנהגנו עכשו לאכול בשולחן אחד או בלא שלחן במפה אחת ואשמעינן מתניתין דקביעותא לא תליא בישיבה והדין כן לפי שיש כמה יושבים וכל אחד חלוק לעצמו באכילתו ואין דעת אחד מהם להתחבר עם חברו ולא להמתינו כלל אלא הדין בקביעות שיקבעו לאכול בחבורה אחת לאכול יחד ולהמתין זה את זה כדרך חבורה ולעשות לזה הוכח. והוי יודע כלל לברכת הנהנין שכשם שכשיצא אינו מוציא כך אעפ"י שלא יצא דאינו מוציא אלא בשהן דרך קביעות וחבורה לפי שהן כגוף אחד וחשובין כאלו כל אחד ואחד מברך, ובכלן אמרו בין בפת בין במיני פירות כשהן דרך קביעות וחבורה שלענין ברכה שלפניהם שאחד מברך לכלן ואפי' בברכת שהכל והינו מעשה דבר קפרא דלעיל דנתן רשות לאחד לברך בין בשלשה בין בשנים, אבל לענין ברכה שלאחריו אפי' דשבעת המינין דברכה שלהם מעין שלש שכיון שכלן חוץ מפת אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כדאיתא בפסחים וכל אחד ואחד לאלתר שאכל יכול לילך למקום שירצה ולברך לא הויא קביעותן קביעות לענין ברכה לאחריו ואין אחד מברך לכלן והיינו דאמרי' בחולין [דף ק"ו] אין זמון לפירות ולענין ברכה לאחריהן.
<h2>דף קג.</h2>
מתני'. ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומרים נר ובשמים מזון והבדלה, פי' כשמתחיל לאכול בשבת מבעוד יום וגמר משחשיכה ואין להם אלא כוס אחד שאלו היה להם שני כוסות כלומר שני שעורין לד"ה אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד אלא הכא בשאין להם אלא כוס אחד ואלו בחול כי האי גונא אליבא דב"ש שותהו קודם שיברך בהמ"ז דסברי ב"ש מצוה מן המובחר לברך בהמ"ז אחר אכילה ושתיה דאיכא שביעה שלימה דרחמנא אמר' ושבעת וברכת אבל השתא במוצאי שבת צריך הוא לו מפני הבדלה, ומיהו אע"ג דפליגי ב"ש וב"ה לענין קדוש אי יין קודם או קדוש קודם לענין בהמ"ז בין הכא בין לעלמא מודו ב"ה דיין בסוף דבהמ"ז סלוק אכילה ושתיה וכיון דכן ואיכא טעמא אחרינא נמי דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר כדאיתא בחולין (דף פ"ז) לא סגיא דלא הויא הפסק ולא סגיא לברכת היין אלא בסוף וכן הדין דאיך יברך עכשו על היין לשתותו והוא עומד ובא לברך ולהודות על מה שאכל ושתה אלא ודאי לא סגיא אלא בסוף, וב"ה לית להו האי סברא דאמרי' לעיל לב"ש ומצוה מן המובחר לברך מתוך אכילה ושתיה לא סברי לה ב"ה אלא דעיקר ברכה על אכילה וכיון דכן [גם] בחול מברך בהמ"ז דאפילו תימא אינה טעונה כוס הינו לאהדורי עלה אבל בדאית ליה מצוה היא. ולכ"ע ודאי בין לב"ה בין לב"ש (אעמ"ג דארי') [אע"ג דאמרי] ב"ש לענין קדוש דקדוש מעיקרא ויין בסוף גבי הבדלה יין ברישא דהבדלה אפוקי יומא ומאחרינן ליה. כתב רבנו ז"ל איכא מרבוואתא דאמרי' דהא מזון דקא תני במתני' ברכת המוציא הוא ושמיעא ליה מיהא מתני' דמבדילין אריפתא ומקים לה למתני' במוצאי שבת ליו"ט וכיון דבעי למימר קדושא אריפתא פי' דהא קי"ל דמקדשין אריפתא משלשל לה להבדלה אבתרה והאי דאצטריך למימר הכי כלומר לאוקומה ביו"ט שחל במוצאי שבת משום דקשיא ליה ההיא דאמימר דאיקלע לבי רב אשי ולא הוה להו חמרא לאבדולי ובת טות פי' ולא אבדל אריפתא ומשו"ה איצטריך לאוקומה להאי מתני' במוצאי שבת ליו"ט פי' דאידי דמקדש אריפתא דמיירי כגון שאין לו כוס משלשל לה נמי להבדלה עליה אבתרא ומוקים לה לדאמימר בשאר ימות השנה כי היכי דלא תקשי לי דאמימר פי' דודאי היכא דליכא קדוש לא מבדילין אריפתא והא מילתא ליתה דלא אשכחן הבדלה על הפת כל עיקר והא דקתני במתני' נר ומזון בשמים והבדלה לאו אברכת המוציא קאי דשמעת מינה דמבדילין אריפתא פי' אפילו במקום קדושא אלא אברכת המזון קאי דהיא שלש ברכות ובהדיא קתני בתוספתא אמר' יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על בהמ"ז שבתחלה ועל הבדלה שבסוף פי' מדקתני ברהמ"ז ולא קתני על המזון ש"מ דהאי מזון ברכת המזון ממש קאמר ובגמ' דבני מערבא מפורש וקשיא על ב"ה במוצאי שבת היכא עבידא היה יושב ואוכל והחשיך במוצאי שבת ואין שם אלא אותו הכוס את אמר [ברי"ף. אם אמרת] יניחנו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו מה נפשך ברך על היין כלומר אם יברך בפה"ג קודם בהמ"ז המזון קודם כלומר אי אפשר שהרי המזון קודם לברכת היין ברך על המזון הנר קודם כלומר אם תאמר שיברך בהמ"ז תחלה ואח"כ בפה"ג אי אפשר שהרי הנר קודם למזון כדתנן נר ומזון ומאחר דנר קודם למזון ודאי היין קודם לנר דתדיר קודם לשאינו תדיר ברך על הנר הבדלה קודמת כלומר האיך אמרו ב"ה במתני' נר ואח"כ הבדלה שהרי הבדלה היה לו להקדים דהא עקר דודאי בין לב"ש בין לב"ה העקר קודם דהא גבי קדוש היום אמרי' דקודם ליין אי לא טעמא דתדיר קודם והכא גבי הבדלה ליכא תדיר דאין נר תדיר יותר מהבדלה ותו הבדלה עקר יותר מנר דהא אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות, נשמעינה מן הדא תני [ברי"ף. דתניא] אמ"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שבסוף על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבש"א בשמים ואח"כ מאור וב"ה אומרים מאור ואח"כ בשמים. ר' אבא ור' יהודה בשם רב הלכה כדברי מי שהוא אומר בשמים ואח"כ מאור כיצד יעשה על דברי ב"ה מברך על המזון תחלה ואח"כ על היין ואח"כ על הנר וכו' ועל הא מתני' דתני נר ומזון ובשמים והבדלה גרסי' נמי התם תני אמר"י לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף אלמא בבהמ"ז שהיא שלש ברכות עסיקינן ולאו בברכת המוציא ולית לה להבדלה על הפת עסק בהא מתני' כלל הילכך אין מבדילין על הפת כלל מיהא דאמימר דבת טות ול"ש מוצאי שבת לחול ול"ש מוצאי שבת ליו"ט ומ"ד דבמוצאי שבת ליו"ט מבדילין על הפת צריך להביא ראיה ומיהא מתני' ליכא ראיה כדברירנא. רב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא חזייה דבריך אבשמים והדר אמאור אמר מכדי בין לב"ש לב"ה לא פליגי אמאור ברישא דתנן ב"ש אומ' נר ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומ' נר ובשמים מזון והבדלה עני רבא בתריה זו דברי ר"מ אבל ר"י אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המזון שהיא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שב"ש אומרים מאור ואח"כ בשמים וב"ה אומרים בשמים ואח"כ מאור ואמר' יוחנן נהגו העם כב"ה ואליבא דר' יהודה.
ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו פי' שיאותו שיתרצו כלומר שיהנו נר של גוים משום דלא שבת ובשמים של גוים משום דסתם מסבתן לע"ז. ת"ר אור ששבת מברכין עליו ושלא שבת אין מברכין עליו, מאי שלא שבת שלא שבת ממלאכת עבירה כגון של גוי אבל של חולה ושל חיה מברכין עליו פי' ואפי' הדליקוהו מע"ש והיתה דולקת והולכת כל השבת. תנ"ה עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת מביאין ממנו אור להבדלה.
<h2>דף קג:</h2>
[ברכות מ"ב ע"א] ר"פ איקלע לבי רב הונא בריה דרב נתן בתר דגמור סעודתיהו שדו להו מידי קמייהו ויתבי ואכלי פי' ודאי הני דאכלי מברכי הוו דהא אמרי' דגמור סעודתייהו והוו להו הני דברים הבאים בתוך הס' לאחר הסעודה ושלא מחמת הסעודה דטעונין ברכה כדאיתא לעיל. א"ל לא סבר ליה מר גמר אסור לאכול פי' ואפי' בברכה לפי שהוקבע לבהמ"ז וחייב לברך בהמ"ז תחלה א"ל סלק איתמר כלומ' סילק השולחן, ולית הילכתא הכי אלא כל שלא נטל ידיו לברכה מצי אכיל כדאמרי' בגמ' ולית הילכתא ככל הני שמעתתא כלומר דגמר וסלק אלא כי הא דאמרי' רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תיכף לסמיכה שחיטה פי' וסמך ושחט תיכף לגאולה תפלה תיכף לנט"י ברכה, פי' לאו חיוביה לברוכי לאלתר אלא למימרא למיתסר ליה למיכל ולמישתי עד דמברך ברהמ"ז דהא קביל עליה לברוכי ברכת המזון הא כל היכא דליכא נט"י לא מתסר ליה ולמיכל ולמשתי משום ברכת מזונא ואי משום דהוה נמלך כד הדר אכיל סגי ליה במברך לפניו והא דאמרי' בפסחים דאמר להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב משמיה דרב כיון דאמריתו הב וניברך איתסר לכו למשתי דאתי לעכובינהו משום אמירה בלחוד ולאו משום נט"י ותרויהו משמי' דרב הא פריש לה רבנו ז"ל התם דבלא ברכת היין קאמר וכיון דכן מוטב ליברכו ברכת מזונא ומברכי אכסא ברכת היין והדר שתו אדנפשיהו בלא ברכת היין ובלבד דלא הוי נמלך מכי שתו השתא ומברכי ברכת היין והדר תו בעי לברוכי ברכת היין אכסא דברכת מזונא.
[ברכות מ"ב ע"ב] אמר רבב"ח אר"י ל"ש אלא בשבתות וימים טובים הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה ברך על היין שלפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון. נסחא אחרינא אבל בשאר ימים מברך על כל כוס וכוס פי' משום דלא הוה להו חמרא ועל כל כוס וכוס ה"ל נמלך, פי' וסברא דרבוותא ז"ל דהתם הוא לדידהו דלא שכיח להו חמרא להכי שני להו דינא בשבתות ויו"ט דההיא שעתא בלחוד ה"ל חמרא אבל לדידן השתא דשכיח לן חמרא כלהו יומי לענין זה כשבתות ויו"ט. וכתב רבנו ז"ל פי' היין ששותין לאחר הסעודה ועדין לא ברכו ברכת המזון הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל אם ברכו ברכת המזון יין שלאחר ברהמ"ז מקרי וצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון ל"ש חול ל"ש יו"ט ושבתות כדגרסי' בערבי פסחים אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עליהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך אכל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא בתרא פי' כסא דברכתא רב אשי בריך אכסא [קמא] ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרבא אנן כמאן נעבד אמימר אמר נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא דעבידי כתלמידי דרב דרב כהנא בגמרא (וברי"ף: רב ברונא) ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא והוה קאי עילויהו רב ייבא סבא א"ל הב ונבריך ולבסוף אמרו הב ונשתי א"ל ה"ק רב כיון דאמריתו הב ונברך איתסר לכו למשתי פי' בלא ברכת היין משום דבהמ"ז קובעת ברכת היין לכוס שלה ומכי אמר הב וניבריך ה"ל כמאן דבריך בהמ"ז וכן הלכה: רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביו"ט חזייה דבריך והדר בריך א"ל לא סבר ליה מר להא דריב"ל דאמר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר [המזון] א"ל אנא נמלך אנא. בא להם יין בתוך המזון אפי' בשבתות ויו"ט אינו פוטר יין שלאחר המזון משום דזה לשרות פי' דהינו יין שבתוך המזון וזה לשתות פי' דהינו יין שלאחר המזון פי' דהאי דלשרות הוי באכילה ואינו בדין לאכילה שיפטור שתיה דתרי ענינין נינהו פי' ומיהו יין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון דאי משום דדמי לשתיה קצת דמ"מ משקה הוא הרי יין שלפני המזון פוטרו ואי משום דדמי לאכילה הרי הוא כדברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה שהם פטורים וזה ברור.
[ברכות מ"א ע"ב] שאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברים הבאים בתוך סעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם א"ל הואיל ופת פוטרתן, פי' לאו מדין טפלה דלא חשיב ולא מקרי טפלה כלל אלא בשנאכל עמו כגון דברים הבאים ללפת הפת הא כל היכא דלאו הכי לא מקרי טפלה, אלא ה"ק הואיל ופת פוטרתן דפת עיקר סעודה ופת חשיב וכדאי לפטור את כלן בשבאין מחמת סעודה לפי שהוא עיקר סעודה לכל אדם לכל דברים הבאים אחריו מחמת סעודה. אי הכי יין נמי דודאי יין מחמת סעודה וצריך סעודה הוא בודאי וכ"ש שראוי לעשותו כטפלה לפת לענין להפטר בברכתו, יין קובע הוא ברכה לעצמו. פירש מורי רבנו ז"ל לפי שהוא חלוק לעצמו שזה מאכל וזה משקה זו אכילה וזו שתיה ואע"ג דודאי שתיה שבתוך המזון אכילה הוא הינו לגבי שתיה דעלמא לפי שזה דהינו יין שבתוך המזון בא לשרות וצורך אכילה הוא אבל לגבי אכילה גופה ודאי שתיה הוא ושתיה חשיבא ולפיכך טעון ברכה לעצמו ומיהו הינו הוא לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו לא אלא כלן ענין אחד הן אכילה ושתיה שכלן משביעין ואפי' יין שלאחר המזון פטור הוא בברכת שלש משום דזיין כדאיתא לעיל.
<h2>דף קד:</h2>
[ברכות י"א ע"ב] מאי מברך אמר רב יהודה אקב"ו על דברי תורה ור' יוחנן אמר הערב נא ה' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך ישראל ונהיה כולנו לומדי תורתך ויראי את שמך בא"י למדני חקיך רב המנונא אמר ברוך אדאמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה, והא דרב המנונא מעולה שבברכות פי' והכי אמרי' בגמ'. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכלהו וכיון דכן מסתברא ודאי לר' יוחנן דאמר הערב נא ובפתיחה הוה אמר לה דאילו בלא פתיחה ליכא למימר כיון דאינה סמוכה לחברתה אבל אנו דאמרי' לכולהו ודאי הערב נא לא אמרי בה פתיחה דהויא לה סמוכה לחברתה ואע"ג דקמיתא מטבע קצר דלית לה חתימה אפ"ה חשבינן לה להערב נא סמוכה לחברתה אבל אשר בחר בנו אע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותחין בה לעולם מפני שהיא ברכה שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשקורין בתורה בצבור כטעם ברכת אשר ברא ששון ושמחה שהיא פותחת בברוך מתוך שהיא באה לפעמים בפני עצמה כשאין שם פנים חדשות. רב סבא ז"ל כתב דשלש ברכות אלו כנגד מקרא מדרש ומשנה.
[ברכות כ"ט ע"ב] ת"ר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים יתפלל תפלה קצרה מאי תפלה קצרה אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובים ודעתן קצרה יהי רצון מלפניך ד' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה, אמר רב הונא ואיתימא ריב"ל הלכה כאחרים פי' וליתא למתני' לדר' יהושע דאמר הושע ד' את עמך וכו' כיון דאפסיקא בהדיא הלכתא כאחרים. פי' ובגמ' אמרי' אמתני' מאי פרשת העבור אמר מר עוקבא אפי' בשעה שאתה מלא עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך וא"ד אפי' בשעה שישראל עוברין על ד"ת יהיו צרכיהם לפניך, ומפני שפי' עבור דברים שאין ראוי לאומרם בשעת תפלה אומרם בכלל ומשום דלא הילכתא לא מייתי לה רבנו ז"ל. פי' ואין בברכה זו פתיחה ולא מלכות כעין ברכת השבח שאומרה על הגשמים שהיא נשמת כל חי וכן תפלת הדרך דאמרי' לקמן שאין ברכות קבועות אלא בקשת רחמים והודאה בעלמא לשם ית' ומתחלה כך נתקנו.
אמרי' בגמ' אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הטוב והמטיב לאו דאוריתא שהרי פותחין בה בברוך. ותניא כל הברכות כלן פותחין בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש פי' חוץ מברכת המצות וברכת הפירות שהן מטבע קצר וכל כיוצא בהן שהן פותחות לעולם ולא חותמת וברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת במטבע ארוך כדמפרש ואזיל, וברכה אחרונה שבק"ש, פי' קמ"ל דאע"ג דק"ש מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ולא פותחת, יש מהן פותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך פי' בברכה הסמוכה לחברתה שפותח בהן בברוך ואינו חותם בהן בברוך כגון מטבע קצר.
ובתוספתא (פ"ק דברכות) אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן פי' ברוך הוא שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חותם בה, וברכה אחרונה של ברהמ"ז לאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והא דהטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת והתם נמי ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של בהמ"ז ומאריך בה פי' דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך הוא בודאי כדאיתא הכא בהדיא וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה כלומר מדינה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח ומיהו בלאו חתימה נמי לכ"ע מטבע ארוך הוא כדמוכח הכא בהדיא כדפרישנא. והא דאמרי' הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ואינה פותחת ל"ש סמוכה למטבע ארוך ול"ש סמוכה למטבע קצר, וקדוש היום שהוא פותח בברוך אע"פ שהוא סמוך לברכת היין, כבר תירצו אותו בירושלמי (פ"ק דברכות דף ז') דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין, והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכותיה כקדוש היין היא ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבעה ברכות דנשואין פרישנא טעמיהו בכתובות (דף ז') בס"ד וטעמיהו ביוצר האדם שהיא פותחת אע"פ שסמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא לן בלא פתיחה ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת ואע"פ שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואלו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת ואשר ברא דפותחת ואע"פ שסמוכה משום דזמנין איתא לחודיה כגון היכא דליכא פנים חדשות. וברכה אחרונה דמגלה דפותחת ואע"פ שסמוכה לחברתה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוה אק"ש דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם הינו טעמא לפי שברכות אלו של מגילה כלה מילתא במנהגא תליא מילתא ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגילה שאין חותמין בה הלכך לא סגיא דלא למיפתח בה ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה מקומה והיא גופא נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגילה (דף כ"א), א"נ ברכה אחרונה של מגילה אינה באה על המגילה אלא ברכת שבח והודאה היא על הנס לבורא ית' ולפיכך פותחת וחותמת. וברכה דאפטרתא נמי לפניה חדא ברכה היא ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניהם משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת האפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן ארבע אלא ברכות של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא ית' ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דתחלה היה הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגילה (דף כ"א) וכיון דבשני אנשים הויין להו לא שיך בהו שפיר טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומ"מ יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואינן פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח ברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד וכן יהללוך שבסוף הלל שבלילי פסחים ולפיכך קראוה ברכת השיר כדכתיבנא התם בס"ד.
יש שחותם בהן בברוך ואינו פותח בהן בברוך פי' כגון מטבע ארוך, והטוב והמטיב פותחין בה בברוך, פי' והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאוריתא שהרי פותחין בה בברוך דאלו היתה דאוריתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך והיו חותמין בה בברוך. ומיהא שמעינן דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך מדקאמ' דהטוב והמטיב לאו דאוריתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינא שיהיו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזו עיקר דינה שיהיו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה והיינו כמטבע ארוך דאלו מטבע קצר לעולם פותח ולא חותם ואינו משתנה לעולם, ובתוספתא אמרי' דנוסח שלה עד הוא גומלינו הוא גמלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלחה והרוחה וכל טוב ואמרו במדרש שיש בה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות, והשתא תמיהא מילתא כיון דכן דהטוב והמטיב חשבינן מטבע ארוך ומשום דהיא דרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה, וי"ל דכיון דהויא לה סמוכה לחברתה ובדין דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אשתני דינא כדאמרן לא חזו רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום היכרא דהיא דרבנן סלקוה לחתימה ושויוה בפתיחה וזה נכון וברור מפי רבנו אחא ז"ל.
<h2>דף קה:</h2>
[ברכות כ"ז ע"ב] אמר רב חייא בר אבין רב צלי של שבת בע"ש ור' יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת. איבעיא להו רב צלי של שבת בע"ש אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס, ת"ש דאמר רב יהודה א"ש מתפלל אדם ש"ש בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, ור' יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס, ת"ש דאמר רב תחליפא בר אבימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, פי' ודוקא מפלג המנחה ולמעלה דהינו מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה דהינו מעט קודם שקיעת החמה כדקי"ל דמהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות (פסחים צ"ד) נמצא פרסה לשעה וחומש שעה וקי"ל דמשקיעת החמה עד חשיכה שעה וחומש שעה נמצא שקיעת החמה באחת עשרה שעה פחות חומש שעה וכשאדם מתפלל מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה הוא מעט קודם שקיעת החמה ועד שלא יגמור תפלתו תהא שקיעת החמה או עם גמר תפלתו ומשעור זה ואילך לר"י מכיון שעבר זמן תפלת המנחה דהינו אחת עשרה שעות חסר רביע הוא זמן תפלת ערבית אבל לא קודם לכן שהרי יום גמור וזמן תפלת המנחה. אלא דוקא מזמן זה ואיליך ודוקא לתפלת ערבית ולא לק"ש שאלו לק"ש זמן הברור צאת הככבים ולא קפדינן בסמיכת גאולה לתפלה וכל היכא דטרחא ליה מילתא או דטרוד במידי או דמזדמנא ליה מילתא טפי שרי ליה לצלויי תפלת ערבית ברישא ורב ור' יאשיה בכה"ג הוה. ותו שמעינן מינה דבין תפלת ערבית לק"ש דידה שרי למיכל מכיון דמתחיל מקמי זמן דמטו זמן ק"ש דהא הכא דאמר שמואל דמתפלל של שבת בע"ש אומר קדושה על הכוס ושמואל גופיה הוא דאמר (פסחים דף ק"א) דאין קידוש אלא במקום סעודה ובודאי מכיון שהתחילו בהיתר אין מפסיקין. ובגמ' אמרינן אהא דכיון שהתפלל ש"ש בע"ש אסור לו לעשות מלאכה שכבר קיבל שבת עליו, ובודאי תוספת מחול על הקדש מדאורייתא הוא כדאיתא ביומא (דף פ"א) לענין יוה"כ גבי אכילה ושתיה וה"ה לשבת לענין מלאכה אלא שמן הדין תוספת זה שהוא קודם הלילה או קודם לבהש"מ מפני שהוא ספק. ובין השמשות, הוא קודם הלילה כדי מהלך שלשה חלקי מיל שמתחלת שקיעתה עד כדי מהלך שלשת מילין ורביע מיל יום גמור ואחר כדי מהלך שלשת חלקי מיל בין השמשות כדמוכח בשבת (דף ל"ד) וכדכתיבנא התם בס"ד והוא ספק אם יום אם לילה והוא אסור מדין ספק תורה וקודם לכן כל שהוא אסור ג"כ מן התורה מדין תוספת שמא בין השמשות דינו לילה וצריך להוסיף כל שהוא מד"ת וכיון שאין לתוספת זה שעור מן התורה בכל שהוא יצא ידי חובתו ואם בא להוסיף יותר בשקבל תוספת זה בתפלה או בקדוש חלה עליו קדושת היום מד"ת וזהו שיצא ידי קדוש כשקדש באותה שעה אע"פ שקדוש היום מן התורה שאף קדושת שעה זו לשבת מן התורה ומיהו דוקא משקיעת החמה ואיליך הוא שנתפס תוספת זה בקדושת היום אבל קודם לכן לא שיום גמור הוא לכל דבריו ואם התפלל בו של שבת לא עשה ולא כלום ואם קדש בו לא עשה ולא כלום. ואין תוספת זה נאסר עליו בקבלתו אלא בקדוש או בתפלה דאלו בור (צ"ל בדבור) בעלמא לא עשה ולא כלום וכן הדין בכל מה שכתבנו לענין יוה"כ לענין אסור אכילה וכבר כתיבנא להני מילי וברירנא להו שפיר בשבת ובערובין ברחמי מרי שמיא ית'.
[ברכות נ"א ע"ב] ומגביהו מן הקרקע טפח, אמ"ר חייא בר חיננא (ברי"ף. רב אחא ב"ר חנינא) דאמר קרא (תהילים קט"ז) כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא, פי' וכל הני דאמרן אפי' למ"ד ברכה אינה טעונה כוס דהנ"מ לענין לחזר עליו כדרך שמחזירין על כל המצות אבל היכא דאית ליה ודאי מברך עליו ומצוה הוא כדאמרן (חולין פ"ז) כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים ובכולי תלמודא אמרי' כוס של ברכה. אמר רב אשי (גירסתנו רב אסי) אין משיחין בכוס של ברכה פי' מכיון שנוטל את הכוס בידו לברך אסור לו לדבר עד שיברך.
<h2>דף קו.</h2>
[ברכות מ"ז ע"א] רבה בר בר הונא (ע' גיר' הגמרא ורי"ף) איעסק ליה לבריה פי' השיא אשה לבנו בי דניאל בר רב קטינא קדים פי' קודם סעודה וקא מתניה לבריה אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך ואין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין ור"ח אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי פי' באריכות יותר מדאי אינו אלא טועה פי' הילכך לא בעינן מפי כלן שיש מאריכין בו יותר מדאי והוא טעות בידם. פי' והא דאמרי' אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע פי' אלא א"כ חולק כבוד למי שגדול ממנו, והא דאמרי' בפסחים בההוא סבא דגחין ושתי מקמי מר בר רב אשי דבריך בר הכי הוה אבל בירושלמי הפרישו בין נזקקין כלן לככר אחד או לכוס אחד או שהיה ככר לכל אחד וכוס לכל אחד דנזקקין כולן לככר אחד ומברך טועם תחלה וכן הדין בכוס אחד אבל ככר לכל אחד או כוס לכל אחד איזה מהם שירצה תחלה ומההיא דפסחים ומהאי ירושלמי שמעינן שאין האחרים טעונין לשתות מאותו כוס של ברכה וה"ה שאין צריכין לטעום מאותו ככר שברכו בו ל"ש בין ששאר כוסות אינם פגומין או שהן פגומין שלא הצריכו כוס שאינו פגום אלא לאותו כוס שמברכין עליו בלבד, ומיהו אי עביד ואמר טול לא הוי הפסק דחבובי מצוה הוא וכדאמרי' לעיל טול ברוך טול ברוך דלא הוי הפסק אע"ג דלאו עיכובא דומיא דהבא מלח הבא ליפתן דאמרי' לעיל (דף מ"ו) נמי דלא הוי הפסק.
<h2>דף קט:</h2>
[ברכות נ"א ע"ב] אמר רב אשי אין מברכין על כוס פורענות אמר ר"נ בר יצחק [וכו'] פי' אע"ג דאמרי' דכוס ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה ההיא בכוס שלישי ורביעי כדאיתא בפסחים. תנ"ה השותה כפלים לא יברך פי' על אותו כוס הכפול משום שנאמר (עמוס ד') הכון לקראת אלהיך ישראל כלומר לטובה והעומד משולחנו ושתה זוגות נזוק ע"י שדים כדאמרי' בערבי פסחים (שם).
<h2>דף קטז.</h2>
הביאו לפניו פתיתין ושלמין פי' פתיתין גדולים ושלמים ממש וכולן מין אחד ודעתיה אפתיתין אמר רב (כהנא) [הונא] מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, פי' כיון דתרויהו חד מינא ההוא דחביב ליה דמקרבה אהניתיה עדיף ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר פי' דכיון דתרויהו מין אחד וליכא חביבותא אחריתי אלא קרובי אהניתיה חשיבותא דשלימה עדיף דליכא טירחא כולי האי בבציעה, אבל פרוסה של חטים ושלימה של שעורים פי' ודעתן לאכלן שתיהן ד"ה פרוסה של חטים עדיף פי' דכיון דכולהו ענין פת כולי האי גריע של שעורים לגבי של חטים דאשל חטים אית ליה לברוכי ולא דמיא כלל להא דלקמן דשני מיני פירות דפליגי אי חביב עדיף או חשוב עדיף דבהא דהכא ד"ה חשוב עדיף משום דחד ענינה דתרויהו פת וגריע של שעורים טובא אבל בשאין דעתו לאכול אלא של שעורים בודאי על של שעורים מברך שאין מחייבין את האדם לברך על מה שאין בדעתו ולא נחלקו בשום מקום אלא כשבדעתו לאכול הכל על איזה מהן יברך ויפטר חבירו או איזה מהן קודם בשאין ברכותיהן שוות. אמר ר"נ וירא שמים יוצא ידי שתיהן פי' בהביאו לפניו פתיתין ושלמים כי הא דמר בריה דרבנא מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פי' כדי שתהא שלמה עליונה להדור שלא תראה (את) (צ"ל אלא) השלמה ובוצע על הפרוסה דחביבא ליה ודעתיה עילווה ואשתכח דקיים הדור מצוה וברכה על החביב. פי' והשתא דתקון רבנן הכי דאמרי פרוסה בתוך שלמה אפי' בשאין דעתו לאכול מן השלמה נמי כיון דלא בצע לה כלל אלא דמנח לה להדור מצוה, ומיהו דוקא בפרוסה של חטים ושלמה של חטים אבל פרוסה של חטים ושלמה של שעורים לא משתמש בשל שעורים כלל דגריעי אלא בשל חטים בלחוד: תני ת"ק דר"נ בר יצחק מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פי' שבדעתו על הפרוסה כדפרישנא לעיל דדעתיה אפתיתין א"ל מה שמך א"ל שלמן אמר שלם אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, פי' דאיפליגו אי מברך על הפרוסה דמקרבא אהניתיה או אשלמה דהדור מצוה ולדבריך יצא ידי שתיהן. אמר ר"פ הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע פי' בענין שבוצע על הפרוסה ועליה מברך שתיהן המוציא ועל אכילת מצה מ"ט לחם עוני כתיב ביה פי' והילכך רשאין לברך על הפרוסה ואתיא שלמה להדור יו"ט. פי' ודעת רבנו האי גאון ז"ל דדוקא בהביאו לפניו פתיתין ושלמים לא שתהא חובה בפרוסה ואע"ג דאמרי' טעמא משום קרא דלחם עוני לעיל נמי לענין כובא דארעא אמרי' עלה נמי דנפיק בה בפסח מהאי טעמא ולא למימרא דחובא בכובא דארעא. אמ"ר אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת פי' ולבצוע משתיהן מ"ט לחם משנה כתיב אמר ר"פ (צ"ל ר"א) כי הוינן בי רב כהנא הוה שקיל תרתי ובצע חדא אמר לקטו כתיב (שבת קי"ז) כי כתיב לחם משנה בלקיטה כתיב ובבציע[ה] לא כתיב משנה הילכך בעי למינקט תרתי דוגמא דלקיטה ובצע חדא ובהא סגי. רב אמי ורב אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא מברכי עלה המוציא אמרי הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא ניעביד ביה אחריתי פי' אי בפת עירובי חצירות לאו באותה שבת ואי בפת ערובי תחומין אפי' לאותה שבת ובנוסחא דרבנו ז"ל כתיב אי מיקלע להו ריפתא דערובא בשבתא.
